לגשת איש אל רעהו

עלון ''טבע הגאולה'' הוא מָטְבֵע מתחדש, שיש לו שני צדדים, בהם לימוד קבוע: חסידות לצד בריאות בהשראת הרמזים הסודות והרזים, המתגלים בפרשת - השבוע.

בימים ההם - כמו בזמן הזה...
לגשת איש אל רעהו ...
לחיות עם הבעש''ט הקדוש
מתכון של הבעש''ט לשמחה!
לגשת אל המזון ...

בימים ההם, כמו בזמן הזה...

צום י' בטבת, מצי'ין את היום, בו התחיל המצור הקשה על ירושלים, ע''י נבוכדנצר מלך בבל. ימי צום אינם סמל או זכרון בלבד, כי אם התרחשות חי'ה, בזמן אמת. זהו זמן-הזדמנות להתבוננות מתוך ענווה בעצמנו, לחוש, מה דורש תיקון ביחסים בינינו לקב''ה, וביחסים בינינו למשפחתנו, לשכנינו ולחברינו.

ממש לשים לרגע את עצמנו, בנעליהם של בני אותו הדור, וכאן, היום, לשפר דרכינו וכוונותינו, על-מנת להנצל מדינים ופורענויות, ובעיקר - להחיש את בוא הגאולה השלמה, שבה יתרחש ''ונהפוכו'' נפלא, כדברי הרמב''ם:

לגשת איש אל רעהו ...

שמה של פרשה, מי'יצג את התוכן המהותי ביותר שלה. בפרשת ויגש, ניגשות זו אל זו מספר דמויות : יהודה אל יוסף, יוסף אל אחיו, יעקב אל יוסף, ומתקי'ימים חיבורים שונים, כמו: יעקב הניגש למצרים, ועוד. הדמויות, הניגשות זו אל זו בפרשת ויגש, מי'יצגות עולמות המתמזגים זה בזה. לדוגמא:

במפגש יוסף עם אחיו, מתקי'ים מפגש של גישות, הנראות כה רחוקות זו מזו:

אחי יוסף - שהיו רועי צאן והוגים בתורה מתוך התבודדות, מי'יצגים את הרעיון, שעבודת ה', מחי'יבת ניתוק מעני'יני העולם. יוסף -''מנהל'' בפועל את ארץ מצרים, ומתמודד עם אתגרים פיסי'ים, יצרי'ים, ורגשי'ים רבים.

הוא מי'יצג את הרעיון, שמעורבות בעני'יני העולם, אינה מהוה מכשול, אלא להיפך, בכוחה להעצים, את החיבור לאלוקות ולקדושה. איחוד גישות זה, צריך להתממש ולהגיע לשלמות האפשרית, גם כיום, בין ''בעלי עסק'' ל''לומדי-תורה'' ובין חסידים ''מתבודדים'', לחסידים, המעורבים בהמון ופעילים בציבור.

ירידת יעקב למצרים, מי'יצגת חיבור ברמה אחרת:

את הבאת האחדות האלוקית (ע''י יעקב), אל ארץ-מצרי'ים, המקום הרחוק ביותר מקדושה. (כידוע, את העם המצרי כינו חז''ל בתואר ''המקולקלין שבאומות'' .)

גישת יהודה אל יוסף (כדי לבטא את חסותו וערבותו כלפי בנימין):

מסמלת את האיחוד העתידי, בעם שנחצה לשתי מלכויות: מלכות יהודה ומלכות יוסף, כנאמר בהפטרת השבוע ''ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהי'ה לכולם''. רועה זה הוא המשיח.

יהודה – מי'יצג את ההנהגה התורנית . יוסף- המשנה למלך מצרי'ים, מי'יצג את המלכות. והמשיח, שיכלול וימזג בתוכו את שתי תכונות ההנהגה, יהי'ה גם מלך וגם רב מורה-דרך.

	נקבל, גם אנחנו, מפרשה זו, את הכח למזג ולתאם את כוחותינו הפנימי'ים, על מנת להתעצם. ואת הכח למזג גישות והשקפות בתוך המשפחה והקהילה. ובפשטות נזכור: י'יעוד העם היהודי להביא את כל הבריאה לידי אחדות, ע''י הכרה במלכות הקב''ה.

לחיות עם הבעש''ט הקדוש

מנהג הוא, לספר בשבת סיפור של הבעל שם טוב. הבעש''ט הוא אבי החסידות, שורש כל החסידויות כולן. בתחילה בהסתר מוחלט, ולאחר מכן יותר ויותר בגלוי, לימד את הרובד הפנימי של פסוקי וסיפורי התורה. הבעש''ט החי'ה את רוחו של עם ישראל, ונתן טעמים ועומקים חדשים לחי'יו של יהודי בעולם.

אומרים שכשאדם נמצא בעילפון, כדאי לקרוא לו בשמו, שוב ושוב, כי השם מכיל את ניצוץ החיות, ובכוחו לעורר את האדם לחזור לחושיו. באופן דומה, עם - ישראל שרוי הי'ה בעילפון (קהות חושים רוחנית, פחד מרדיפות והתנכלויות של עמים אחרים, והיעדר מסירות נפש והתלהבות בעבודת ה'.)

וכאשר ירדה נשמת רבי ישראל (הבעש''ט) לעולם, היתה זו התחלת ההתעוררות לנשמת עם ישראל. השם ''ישראל'' הכיל את ניצוץ החיות, שדרוש הי'ה לעם ישראל, כדי להתעורר מעלפונו, ולימוד פנימיות התורה בכל שכבות העם, נועד להיות הדרך אל הגאולה העתידה.

מתכון של הבעש''ט לשמחה!

בגשמיות – במקום שיש יראה ( = פחד גשמי), אין שמחה. ובמקום, שיש שמחה ( = שמחה, שתלוי'ה בהשגה של דברים חומרי'ים), אין יראה.

ברוחניות- במקום שיש יראה( = התבוננות בגדולת הבורא, היותו נמצא בכל, והיותו מעל הכל.), יש אהבה( = מתעוררת האהבה הנסתרת לה') ויש שמחה. ( = שהיא נצחית, פנימית לחלוטין, ואינה תלוי'ה בדבר חומרי שיעורר אותה.)

	מקור שמחתו הנצחית של כל יהודי, בהתקשרותו, יותר ויותר, למלך-מלכי-המלכים, הקב''ה. כאשר הוא מתוודע אל פנימיות התורה, ומתנסה בקיום מצוותי'ה, הוא נוכח בהיותן בעלות משמעות וברות-תוקף, יותר מכל דבר אחר בעולם. ואז... – גם השמחה שבליבו, תהי'ה יציבה, ובעלת עומק ותוקף בכל נסיון ומצב.

לגשת אל המזון ...

אכילה, לכל הדיעות, הינה סוג של חיבור ואיחוד. על-כן, חשוב שנפעיל את כח הבחירה, בשאלה: עם מה אנחנו רוצים להתאחד ? ועם מה לא ... הנה שבע נקודות מפתח, לגישה, הגשה, וחיבור עם המזון.

• מומלץ להגיש ארוחות, עשירות בצבע (מן הטבע...) .
• כדאי להניח בצלחתנו, מראש, כמות נאה והגיונית. ולא להעמיד מולנו את הסיר, הקערה או המגש כולו...
• כדאי להגיש מנת סלט, לפני המנה החמה. מנגנון-השובע יפעל טוב יותר.
• נפלא לגשת לאכילה, אחרי ברכה. מאלוקות נולדנו ועימה נרצה להתאחד.
• בכל ארוחה חגיגית, חשוב להגיש חתיכות ירק - חי גדולות, שאפשר למרוח עליהן או למלא אותן, ולצידן ממרחים מתאימים לשם כך.
• נמנע ממזון, שהיותו כשר, מוטלת בספק, או, להבדיל, שריחו או מראהו מרתיעים אותנו, שכן יקשה עלינו להתאחד עימו בצורה מבורכת. או בקיצור: חשוב לגשת למזון בקדושה, בשלמות ובשמחה!

שנזכה, – לצום צום-מרפא ומתקן, לגשת איש אל רעהו... בכח האמונה, להפרות ולמזג גישות, לבנות לעצמנו בני'ין עדי-עד של שמחה שאינה תלוי'ה בדבר, רק החיבור והדיבור, הקרוב, המתמיד, עם ריבונו של עולם! אמן !