מסקנות מפרוייקט השומרה

מוקדש לאתר ''השומרה'', יערנות אחרת, ביער–ירושלים. יער רן יער רן יער, שניתן בו למגוון של שוכני האדמה ל ה ת ב ט א . יער רן בכל גווניו וצורותיו . . . שנועדו לרקום ביחד המרבד החינני הזה. יער רן רק הוא שמסוגל - להעלות חיוך ונחמה בכח התחדשות נ צ ח י שבנו, ובאדמה. אורית לבב

ברצוני לתאר את התהליך שהתרחש באתר זה מאז תחילת פעילותו של הוועד לאיכות החיים שם.

התהליך שהתרחש באתר שומרה לפי פירוט שנתי:

• 1996
  

• 1997
  

• 1998
  

• 1999
  

• 2000
  

• 2001
  

• 2002
  

• כמעט 2003
  

1996

עד שנה זו היה האתר נטוע באורנים בוגרים שניטעו על ידי הקק''ל כעשרים ושלושים שנה קודם לכן. בשנה זו אירעה שריפה בשטח, וכולו (עשרים דונם) נשרף. העצים היחידים שנותרו הם מספר אורנים ואלון צעיר במרכז האתר, ושלושה עצי זית בתחתיתו (רק אחד מהם עדיין נראה כמו עץ, האחרים נרעו על ידי צבאים). השריפה חשפה טרסות יפהפיות במדרון האתר, מבנה שומרה שלם, ומספר בורות מים.

1997

השטח החשוף ניטע על ידי יערני הקק''ל באורנים צעירים, בצפיפות רבה מאוד (2 אורנים למטר רבוע בממוצע). כמו כן השטח רוסס בקביעות (כפי שנאמר לי מאוחר יותר על ידי יערני הקק''ל). סיבת הריסוס: מניעת שריפות מדליקת עשב יבש וקוצים.

הוועד לאיכות החיים הר נוף החל לקיים במקום פעילויות עם ילדים. כרגע התמקדה עיקר הפעילות בהכרת איזור היער, ללא כל נגיעה באדמה בשטח.

1998

ערכתי תצפיות ראשונות על השטח, במשך מספר חודשים, לפי שיטת התכנון של הפרמקלצ'ר.

מטרת התצפיות: להתוודע אל מה ש''מצוי'' בשטח, במטרה לגלות או לחשוף את התכנית ה''רצויה'. זאת באמצעות זיהוי של זירמי נגר גשם במדרון, חיות בר המופיעות במקום, צמחי בר טיפוסיים, התנהגות האדמה ואופי הנביטה בעונות השונות.

למרבה הפלא ראיתי כי אפילו בשיא החורף והאביב, היה השטח חשוף מכל צמחי בר האופיינים כל כך לפרק שנה זה. זאת למרות שכמויות אדירות של מים (מפלים ממש) זרמו דרך השטח בחורף. רק מאוחר יותר נודע לי כי האתר רוסס בשנים הקודמות נגד עשביה.

1999

הוועד לאיכות החיים הר נוף קיבל לידיו מאת הקק''ל את הרשות לעבד את השטח ולקיים בו פעילות חינוכית חקלאית.

אחד הדברים הראשונים שעשינו אז (מתוך הסכמתו של היערן הממונה על האיזור אז) היה לעקור את נטיעות האורנים הרבות מן האתר כולו. השארתי רק רצועה של אורנים בגבול התחתון של האתר, שכן שם ישנה שפוכת קרקע בסיסית מאוד שיש צורך בעצים חלוצים על מנת לטחחה ולטייבה.

יש לציין שבפעולה זו נתקלתי בביקורת חריפה מאנשים רבים, כולל אנשים ''ירוקים''. התחנכנו כולנו על ''אל נא תעקור נטוע'', אך כאן ביקשתי לעקור על מנת ליצור מודל נטיעות חלופי למודל הנטיעות הקיים:

בוסתן רב גוני המשלב עצי פרי ועצי חורש מקומיים כתחליף למונוקולטורה דומיננטית של אורנים.

ניסיתי גם לקבל אישור לכריתת מספר אורנים בוגרים משטח היער שמדרום לאתר. זאת על מנת לאפשר לצמחי חורש מקומיים לתפוס את מקומם הטיבעי, דבר שהוא בלתי אפשרי כל עוד האורנים הבוגרים מצלים על פני השטח במלאות.

יש לציין שנמנענו מפעילות אנושית באיזור היער הזה. על פי תכנון פרמקלצ'ר יש להקדיש שביעית מכל ישוב אנושי לבר, להמנע לחלוטין מלהתערב בנעשה בו, ולהשאירו לחיות וצמחי בר.

לאחר דיונים ממושכים אושרה לי כריתת עשרה אורנים משטח היער. הוצאת עשרה אורנים אמנם לא היו יוצרים די אור לשגשוג עצי בר, אך שמחתי באישור זה. עם זאת לא עבר שבוע וסופת שלגים הפילה עשרות רבות של אורנים בוגרים, וחשפו את שטח היער לאור. שנה אחר כך כבר אפשר היה לראות כאן אלונים צעירים שהחלו לנבוט (יש אלון בוגר אחד בחלק העליון של יער זה, ובלוטיו התגלגלו במורד ונבטו).

2000

השטח ניטע בעצים מקומיים בעלי דרישות תחזוקה והשקייה נמוכות מאוד. כל העצים שנטענו היו צעירים מאוד (גובהם לא עלה על חצי מטר), כולם תרומה של הקק''ל.

כגון חרובים (על שום שהם עומדים ב''חריבה''), אלונים, כליל החורש, אלות, רימונים, זיתים, וביניהם שלל צמחי תבלין כגון מרווה, אזוב, לענה וכו'. כמו כן נשתלו בין העצים מספר לא מבוטל של עצי קטנית כ''עצים חלוצים''.

אתעכב רגע על הסברת מושג זה: עצים חלוצים הם עצים בעלי דרישות טיפול מועטות והם עולים יפה גם בקרקע פגועה או חשופה. הם צומחים במהירות אך גם אינם מאריכי ימים, וכך מאפשרים לעצים ''רצויים'' יותר להחליף את מקומם. חשוב לציין כי תכונות אלה אמנם נכונות גם לאורן, אך להבדיל מהאורן המחטני, בשורשיהם של עצי הקטנית מתקיימת בקטריה המזינה את הקרקע בחנקן. אדמות הארץ עניות בחנקן, והוא אלמנט הנחוץ מאוד לצימוח.

סביב הצמחים ששתלנו יישמנו שיטות של ''קציר טל''. יש לציין כי מתוך סך כל המשקעים שיש לנו, 87% מקורם בהתעבות כלשהי (טל או ערפל), ורק השאר מגשמים.

אתר השומרה הוא מעצם קיומו אתר ''בעל'', כלומר אין בו מעיין, והוא מתבסס על מי גשמים בלבד. לכן חיוני לגדל בו צמחים שיוכלו לשרוד את תקופת היובש הארוכה, ולנצל לטובת צימוחם את שפע הטל באיזורינו. מלכודות טל הן לדוגמא: שיחים בודדים, בזנטים ממתכת, יריעות פלסטיק, ערימות אבנים סביב הצמחים, וחיפוי.

עם הגשמים החזקים הראשונים, יצאנו והשלכנו על פני כל האתר מאות קילוגרמים של זרעי קטניות עשבוניים, הנקראים ''זבל ירוק''. למשל חילבה, פול, אספסת, תילתן, חיטה. כולם ''קושרי חנקן'' כמו שהוסבר לעיל.

הזרעים שהושלכו בסופה החזקה, התכסו מיד מעטפת של בוץ, ששימשה עבורם הגנה ממכרסמים וציפורים, כמו גם חיפוי מפני יובש ומחלות, ואיפשרה להם לנבוט ביתר קלות באדמה החשופה. לאחר שצמחו (אך לפני שפרחו) כוסו צמחי הזבל הירוק כדי שירקבו לתוך האדמה ויעניקו לה מנת חנקן.

הזבל הירוק, מלבד תוספת החנקן שהוא מעניק לאדמה, גם מטחח את האדמה בשורשיו. הצמחים הירוקים מנקים את האדמה מהרעלים שהצטברו בה בעקבות הריסוס המתמשך שקדם לפעילות הוועד בשטח.

כך הם מונעים את הצורך להשתמש במחרשה, אשר לפי שיטת הפרמקלצ'ר, ניתפסת ככלי משחית הפוגע בהתפתחותה התקינה של שכבה הקרקע העליונה (כלומר: לחות, מיקרואורגניזמים, רקבובית טיבעית).

שטחים שלא נזרעו בזבל ירוק כוסו בשבבי עץ וקומפוסט (זבל פרות שהבאנו מקיבוץ סמוך). שכבת חיפוי עבה זו (לפחות עשרה ס''מ) שימרה את הלחות בקרקע והגנה עליה מפני סחף וקרינה ישירה. החיפוי מאפשר למיקרואורגניזמים לשגשג קרוב לפני השטח, היכן ששורשי הצמחים זקוקים להם יותר מכל.

דבר נוסף שנעשה מיד בתחילת עבודתינו בשטח, ושוב במימון ובתמיכה חמה של קק''ל, היה תיקון של בורות המים במקום. התחלנו בתיקון שני בורות: אחד בקצה העליון והשני בקצה התחתון. מיהרנו לעשות זאת לפני היורה. זה אכן היה חשוב מאוד, והבטיח לנו מים להשקיית הצמחים ששתלנו.

כמו כן הגענו להסכמה עם יערן הקק''ל להמנע מלהמשיך בריסוס שטח השומרה, בטווח של 2 מטר סביב היקפו.

2001

אחת התוצאות המרהיבות ביותר של הדברים שעשינו בשטח ניכרה לעין כל כבר באביב 2001.

השטח שהיה עד כה חשוף מעשבי בר באביב, התפרץ כולו בפריחה אדירה.

סרפדים, כלניות, סביונים כיסו את פני הקרקע.

צמחים אלה אמנם נחשבים בחקלאות הקונבנציונלית כ''עשבים רעים''. לא כן בחקלאות האורגנית. בפרמקלצ'ר הם נתפסים כמתנה, כאוצר יקר ערך. הם הם שמתחילים בטיוב האדמה. וכאשר הם נרקבים לאדמה הם מזינים אותה ומאפשרים שגשוג של צמחים ''מפותחים'' יותר כגון שיחים.

כמו כן הבחנו בנביטה טיבעית של שלושה מינים עיקריים בשטחים שבין נטיעותינו:

כליל החורש, קידה שעירה ושקדים.

השניים הראשונים, אין פלא על כך, הם כמובן אותם ''חלוצים קושרי חנקן'' שהזכרתי קודם.

זרעיהם הגיעו לשטח עם הרוח או עם בעלי חיים ונקלטו. זאת הודות לתהליכים הטבעיים (חוזרים על עצמם בכל מקום בעולם!). הקטניות הם התרופה הטבעית של הטבע עבור אדמה שנוצלה על ידינו באופן שגוי, נחשפה, הורעלה או סבלה ממונוקולטורה.

2002

בורות המים מלאים.

עצי החרוב, הזית והרימון ששתלנו לפני שנתיים מגיעים לגובה הכתף.

עשבי התבלין ששתלנו ליד בורות המים משגשגים.

אינספור צמחי בר עולים מידי חורף ופורחים באביב.

פה ושם ערוגות ירק מוגבהות, האוצרות שפע לחות, לגידול ירקות ''חזקים'', שישרדו את תנאי הבעל באתר.

כאשר עצי השקד יגדלו, נוכל להרכיב עליהם עצי פרי. השקדים המרים הללו הם קנה מצויינת. מקומיותם והעובדה שנבטו כאן ''מעצמם'', הופכת אותם עמידים למחלות, מזיקים ולפגעי אקלים ובעיקר ליובש וחום. עצי הפרי שנרכיב עליהם יהנו מכל אלה, ואנו נוכל להנות מפירותיהם.

כמעט 2003

נוכל ללמוד הרבה ממודל זה שנוצר בזכות הוועד לאיכות החיים הר נוף:

ראשית כל:

אנו רגילים ש''לשפר'' את הנוף, משמעותו ''להתערב בנוף''.

שיטת הפרמקלצ'ר דורשת מאיתנו לשפר דרך אי עשיה דווקא. לשגת, ולהניח לנוף לחדש את עצמו.

שנה לאחר שהתחלנו לעבוד באתר, אנשי קק''ל באו לבקר וטענו בפני ש''האתר לא מספיק ירוק''.

היום אי אפשר לומר זאת...

כאשר הולכים עם התהליכים הטבעיים של הטבע, חייבים ללמוד ללכת לאט, ובסבלנות.

לאתר השומרה יש עוד דרך ארוכה, אך אם נשכיל להמנע מהתערבות יתר ונמשיך לעודד את הצמחיה המקומית הטבעית לאיזור, נראה כיצד השטח הופך ''מעצמו'' לחלקת גן עדן מלבלבת ומשגשגת.

זאת, ללא תלות ביד אדם.

עקרון חשוב בתכנון פרמקלצ'ר מציע לנו: ''מינימום התערבות = מקסימום תנובה''.

• המנעות מריסוס
• המנעות משתילה חד גונית של מין אחד
• שתילת צמחים מקומיים בעלי דרישות מים נמוכות
• יצירת מלכודות טל סביב הצמחים ששתלנו
• הימנעות מחריש
• זריעת זבל ירוק בחורף
• אם ישנם בורות (וידיים עובדות להשקיה מינימלית) יש להזרים אליהם מי גשם בתעלות פשוטות. אם יש טרסות הרוסות, לתקנן. אם אין טרסות אפשר לחפור שוחות רדודות על קווי הקונטור (סוולים).
• חיפוי שטחי אדמה חשופים בשבבי עץ, קומפוסט וכל חומר אורגני אחר. כל המוסיף הרי זה משובח.
• לשבת לאחור ולהתבונן איך הבריאה יודעת את מלאכתה בלעדינו...