פורסם לראשונה ב-Time Magazine, 1999/12/6, תרגום: אופק און-בר .
כשיוליוס קיסר נכנס בצעדת נצחון לרומא ב-45 לפנה"ס, הוא חגג בסעודה בה אלפי מוזמנים פיטמו את עצמם בעופות, "פירות"-ים וחיות-בר. חגיגות דומות המאופיינות בצריכה מופרזת של בשר ציינו את נצחונותיו של האדם - במלחמה, בספורט, בפוליטיקה ובמסחר - מאז למדו בני-מיננו את השליטה באש. בכל העולם המתפתח כיום, אחד הדברים הראשונים שאנשים עושים בדרכם אל מעבר לעוני הוא מעבר מדיאטה כפרית, המתבססת על דגנים וקטניות, לדיאטה עשירה בבשר-חזיר או בשר-בקר. מאז 1950, צריכת הבשר לנפש מסביב לעולם יותר מהכפילה את עצמה.
בשר, כפי הנראה, מהווה לא רק מזון אלא גם מעין פרס. אולם בקרוב, הדברים הולכים להשתנות. כפי שנעשנו מודעים לעלות הכלכלית והחברתית של סיגריות, אנו נגלה שאין אנו יכולים עוד לסבסד או להתעלם מהעלויות הכרוכות בייצור המוני של בקר, עופות, חזירים, צאן ודגים על-מנת להאכיל את אוכלוסיתנו ההולכת וגדלה. עלויות אלו כוללות שימוש מאד לא יעיל במים מתוקים וקרקע, זיהום כבד משפכים, עלייה בשיעור מחלות הלב ומחלות אחרות, והתפשטות הרס היערות בהם תלויים רוב החיים על פני כדור-הארץ.
קודם כל, נתייחס לפגיעה באספקת מים מתוקים. כדי לייצר 1 ק"ג של בשר-בקר דרושים 7 ק"ג של דגנים, שעל-מנת לגדלם, נדרשים 7,000 ק"ג של מים. כשאני מוותר על המבורגר אחד, חסכתי את אותה כמות המים שאחסוך ב-40 מקלחות עם דוש חסכון בעל זרם חלש. אולם בארה"ב, 70% מגידולי החיטה, התירס, ודגנים אחרים הם עבור האכלת בעלי-חיים. במקומות אחרים בעולם, יותר ויותר מים מופנים לגידול חזירים ותרנגולות במקום לגידול יבולים לצריכה ישירה, ומליוני בארות מתייבשות. ישראל, הודו, סין, צפון אפריקה, וארה"ב - בכולן יש גירעונות של מים מתוקים, כך ששואבים מהאקוויפרים יותר ממה שיכול הגשם לחדש. בעוד אוכלוסיות באזורים אשר בהם אין כמעט מים מתרחבות, ממשלות יפעלו באופן בלתי נמנע כדי לקצץ גירעונות אלו על-ידי הסטה של המים לגידול אוכל, ולא מספוא להאכלה. המדיניות החדשה תייקר את מחיר הבשר לרמה בה רוב האנשים לא יוכלו להרשות אותו לעצמם.
אפשרות כזו תביא ללא ספק למחאה על כך שצריכה ישירה של דגנים לא תספק את אותה כמות של חלבון שניתן לקבל מבשר - ואכן, היא לא תספק. אולם מומחים לתזונה יעידו שרוב האנשים במדינות העשירות לא זקוקים לכמות הגדולה כל-כך של חלבון הנמצאת בבשר, ושישנם שפע של מקורות מן הצומח - בכללם הדגנים המבוזבזים למספוא - שיכולים לספק את כמות החלבון הנדרשת.
למרבה הצער, אין כאן רק שאלה של כושר ייצור. ייצור המוני של בשר הפך למקור מזעזע של זיהום. אולי פעם "מוקשים" היו לבדיחה פסטורלית, אולם בשנים האחרונות שפכים מגידול בעלי-חיים אחראים למיתה המונית של דגים, ואחראים לפריצת מחלות כמו פיאסטריה (pfiesteria), הגורמת לאובדן זכרון, בלבול, וצריבת עור חמורה בהיחשף למים מזוהמים. בארה"ב, גידול בעלי-חיים מייצר כמות של שפכים הגדולה פי 130 מהכמות שבני-אדם מייצרים. רק חוות חזירים אחת ביוטה, למשל, מייצרת יותר ביוב מהעיר לוס אנג'לס כולה. חוות-ענק שכאלו מתרבות במהירות, והשפכים שלהן משחיתים את מי-השתייה במקומות מאוכלסים. במקומות אשר יד-האדם לא ממש הגיעה אליהם, מאינדונזיה ועד האמזונס, יערות גשם טרופיים מושמדים כדי לפנות מקום לגידול בקר. חקלאות היא הגורם העיקרי בעולם לכריתת יערות, וביקוש גובר לבשר הוא הגורם העיקרי להתפשטות החקלאות.
מה שהוכח כנטל שאינו מקיים את עצמו (unsustainable) על כלל החיים בעולם, מתברר כנטל על קיום בני-המין הדומיננטי בעולם. בסין, אירע בתקופה האחרונה מעבר לדיאטה עשירה בבשר. הדבל הוביל לגידול במספר האנשים השמנים, ולעלייה במחלות לב וכלי-דם, סרטן השד וסרטן המעיים. ארה"ב וארגון הבריאות העולמי הודיעו על ממצאים דומים בחלקים אחרים בעולם. במקביל, עולה הדאגה לגבי ההשלכות של אכילת בשר שפוטם באורגניזמים שהונדסו גנטית, בהורמונים ואנטיביוטיקה.
יתכן ודאגות אלו יוצרות רושם שהן בניגוד לאינטואיציה. אנחנו התפתחנו כציידים-מלקטים ואכלנו בשר במשך אלפי שנים. "זה טבעי בשבילינו לאכול בשר", מישהו יבוא ויגיד. אולם בעלי-החיים הטרנסגניים ועמוסי הכימיקלים המגודלים בבתי-החרושת של היום רחוקים מאד מחיות-הבר אותם צדו אבותינו הקדמוניים. כשהחכמנו ועברנו מצייד של חיות-בר וליקוט, לקיבוץ עדרים ולחקלאות, שינינו את שיווי-המשקל הטבעי באופן בלתי הפיך. המעבר אמנם איפשר לנו לייצר עודפים של מזון, אולם העודפים גם איפשרו לנו להתרבות בקצב גדול בהרבה. וכשהתחלנו להתרבות, למעשה זה נהיה רק עניין של זמן, עד שלא יהיה עוד ברשותינו את אותו שטח גדול, פר קפיטה, הדרוש בשביל לקיים בני-מין מסוג טורפי-על.
על-ידי כיסוי העולם בערים שלנו, חוות חלקאיות ופסולת, העמדנו בסכנה טורפי-על אחרים שצריכים מרחב אף הם. נמרים ופנתרים נדחקים החוצה ויתכן שלא ישרדו את המאה הנוכחית. אנחנו, בני-האדם, לפחות יש לנו את הגמישות - קיבה שתעכל הכל, ומוח יצירתי - המאפשרת לנו להסתגל. אנחנו יכולים לעשות זאת על-ידי ירידה בשרשרת המזון: אכילה של מזונות הדורשים פחות מים וקרקע, ומזהמים הרבה פחות מפרות וחזירים. בטווח הארוך, אנו יכולים לאבד את זיכרון אכילת בעלי-החיים, ונגלה את התגמול המהותי של תזונה מגוונת מן הצומח, כפי שמליוני אנשים כבר גילו.
אינני מנבא את סוף אכילת הבשר. עשרות שנים יעברו, עדיין יגדלו בקר, יתכן ועל חלקות טבעיות של מרעה, בשביל אנשים שמתעקשים ושיכולים להרשות לעצמם נתח-בשר, בעוד אחרים יחרגו בארוחות חגיגיות וימים מיוחדים. אולם העידן, בו מייצרים בשר בעלי-חיים באופן המוני ותעשייתי, במחיר כבד בבריאות האדם והסביבה, חייב להסתיים לפני חלוף המאה.