נשמה מתבססת בגוף

נשמותיהם העדינות של ילדינו, זקוקות לתחושת בית.

הבית, הראשוני ביותר, הוא הגוף.

אמנם, כבר כעובר ברחם, הולכת הנשמה ומתגשמת בתוך גוף חומרי,

אך זהו תהליך גולמי ביותר.

למעשה, במשך כל ימי חייהם, תבקשנה הנשמות להתבסס ולהחוות, יותר ויותר,

בכל תא ותא של הגוף.

לנו, המבוגרים, חלק חשוב בבנית הבטחון

של נשמת הילד בביתה הארצי.

*****

הקשר הראשוני של הילד עם אמא, מאפשר את קיום הרציפות של תחושת הבית בתוך הגוף.

ככל שרבה ורצופה הקירבה הגופנית והליווי הגופני, של האם והאב את ילדם, יקל לנשמתו להתבטא

בחייה הארציים.

בטחון ראשוני זה של הנשמה בגוף ובתפקודיו, מתבסס בתקופת העוברות, בתהליך הלידה עצמו,

ברגעים, ימים וחודשים הראשונים מחוץ לרחם.

ככל שאיתנים ועקביים יחסי המגע והמשחק התנועתי בינינו להורינו ולסביבתנו הראשונית, יתאפשר

שגשוג, עמוק ומלא, בהמשך החיים.

*****

ישנם, כצפוי, קשיים בתהליך זה. הורה, האוהב את גופו ומתואם עם תהליכי חייו בצורה מלאה,

קיים רק 'בתיאוריה'.

גוף, שחוה חידלון של פחד, נוקשות של כעס, התגוננות ומאבק, יהיה רחוק יותר מהכרת עדינותו

ורגישותו הטבעיים.

*****

כל מאמץ שנעשה כמבוגרים, לחבור מחדש לגופינו, יביא ברכה עצומה לילדינו, ויבסס את הבטחון שלהם בבית האחד, שיגורו בו כל ימי חייהם על-פני האדמה, גופם.

*****

''חשוב להגיד, שאנחנו כועסים, או אנחנו עצובים. מותר וחשוב, להגיד מה אנחנו רוצים. הגוף שלנו ושל כל חבר, הוא פרח. הוא עדין. חי, רוצה תמיד לשמוח, ולפעמים כואב.''

מיכאל: אני מסכים שילטפו אותי. לא מסכים שירביצו לי. הגוף שלי עדין, הוא פרח מהנשמה.

יוסף: יש לי נשמה בתוך גוף קטן. לאבא יש נשמה בתוך גוף גדול.

חנה: הגוף שלי רוצה לשמוח.

רחל: יש לי כעס בגוף. אני רוקדת חזק חזק ברגליים. אני לא מרביצה.

יעל: הרבצתי לישראל ואמרתי סליחה. הגוף שלו עדין. מחר, אתן את הכעס שלי לכדור.

ישראל לאלישע: אני מסכים להשתולל איתך בעדינות. אחר-כך נלך לשתות מים...